כולנו רוצים לאהוב את עצמנו באמת

כולנו רוצים לאהוב את עצמנו באמת,
מבלי להרגיש שאנחנו במשא ומתן תמידי.
מה יהיה טוב לחשוב,
מה לא טוב להרגיש,
מה להגיד, איך להיות וכאלה.
שיחות פנימיות בלתי פוסקות.

כשאנחנו חושבים שאנחנו לא טובים מספיק,
אנחנו מלקים את עצמנו,
מנסים מחדש לקבל את הקשיים,
ולנתח מה היה ולנסות לשפר.

וכשאנחנו מרגישים טוב לרגע,
אנחנו רוצים לאחוז באותה חוויה
כדי ששוב נרגיש טוב,
כי אנחנו חושבים שזה הפתרון לאהוב.
אבל זה שוב חומק וזה מאוד מאכזב.

כי כדי לאהוב את עצמנו באמת
זה לאהוב את עצמנו ללא אג׳נדה או תנאים.
לבחור להרפות מכל מאמץ לשנות
את מה שאנחנו חושבים שאמור בנו להשתנות
כדי שנוכל להיות.

לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו
זה לא לדחות או לקבל שום דבר,
זה לרגעים קצרים לאפשר
למחשבות ולרגשות שלנו להשתחרר.
מבלי לנסות שום דבר.

תדמיינו שאנחנו חוזרים הביתה
אחרי יום עבודה קשה
ואנחנו פשוט נחים מבלי לעשות שום דבר.
כך בדיוק, אפשר לנוח עם כל המחשבות והרגשות שלנו,
והאהבה העצמית נוכחת בטבעיות.

כי זה לא טבעי לנסות לשנות את עצמנו
כדי לאהוב באמת.
זה לא טבעי לנסות לחשוב אחרת
לשקוע ולהתעסק בעצמנו כדי למצוא אהבה.

זה בדיוק ההיפך מאהבה עצמית.

אם נראה תינוק שמנסה לקחת את הצעד הראשון ונופל,
אנחנו לא נצעק עליו: ״למה נפלת?״ ״ למה אתה לא הולך כמו שצריך?״
אנחנו נעודד אותו ונאהב אותו כמו שהוא.

באותו אופן אנחנו יכולים להיות עדינים עם עצמנו.

בכל רגע שבו אנחנו מזהים שאנחנו שוקעים במחשבות וברגשות שלנו,
במקום להלקות את עצמנו, אנחנו בוחרים להרגע בדיוק איפה שאנחנו
ומאפשרים לעצמנו פשוט להיות.

כל רגע כזה שאנחנו לוקחים,
אנחנו מזהים שאהבה עצמית נוכחת בטבעיות.

כתוב/כתבי תגובה